האם התודעה מעצבת את המציאות? מכניקת הקוונטים והאורחים.

בהמשך למחקר של המכון למדעי הנואטיקה (IONS)

האם התודעה מעצבת את המציאות? ניסוי חדש מעמיד למבחן את תיאוריית התודעה הקוונטית - קישור למאמר.

אני מצרף כאן קטע מספרי "ONE" (אחד), מתוך הפרק העוסק באותו נושא במילים פשוטות יותר, ומרחיב עליו מנקודת מבט נוספת.

פרק שביעי, שם הפרק: מכניקת הקוונטים והאורחים.

"כל דבר במציאות שאנו מכנים "אמיתי", מורכב מדברים שאיננו יכולים לומר עליהם שהם אמיתיים." --נילס בוהר - פרס נובל לפיזיקה (1922)

אותה אמת מוזרה ובלתי-צפויה המתגלה במחקר של התחום התת-אטומי, נוכחת גם במפגש עם "המבקרים" וגם בעת מוות קליני. לכולם יש מכנה משותף: גבולות הזמן והמרחב מתמוטטים.

מכניקת הקוונטים באה לעולם בראשית המאה ה-20 בעקבות ניסויים שחקרו את התנהגותם של אטומים ושל החלקיקים הקטנים ביותר של החומר, כגון אלקטרונים ופוטונים.

גם אם הציבור הרחב – ואף הפיזיקאים עצמם – אינם מבינים עד הסוף את ההיתכנות הלוגית של תורת הקוונטים, היא נחשבת לתיאוריה המדויקת והמוצלחת ביותר בהיסטוריה המדעית כולה, ולהישג האינטלקטואלי החשוב ביותר של המאה ה-20.

על פי הפיזיקה הקוונטית, החלקיקים הקטנים ביותר של החומר יכולים להתקיים ולהימדד בשתי צורות שונות לחלוטין: כגל או כחלקיק.

"היחידות התת-אטומיות של החומר הן ישויות מופשטות ובעלות "שני פנים". לעתים הן מופיעות כחלקיקים (כמו כדורים) ולעתים כגלים – תלוי באופן שבו צופים בהן. טבע כפול זה מתגלה גם באור (פוטונים), שיכול ללבוש צורה של גלים אלקטרומגנטיים או של חלקיקים. --פריטיוף קפרה – "הטאו של הפיזיקה"

למשמעותה של עובדה זו יש אופי מהפכני בכל הנוגע להבנת העולם החומרי שלנו. חלקיקים, המהווים את הבסיס לעולם הפיזי המוכר לנו, קיימים למעשה בשתי צורות שונות לחלוטין בו-זמנית. אולם כאשר אנו מתבוננים בהם, אנו יכולים לראות רק אחד מאופני הקיום שלהם: כגל המתפשט במרחב, או כחלקיק מוצק בנקודה מסוימת.

עקרון האי-ודאות, כפי שהוגדר על ידי ורנר הייזנברג (חתן פרס נובל לפיזיקה), קובע כי האלקטרון במצבו הגלי אינו נמצא במיקום מוגדר; הוא נמצא "כאן" ו"שם" בו-זמנית, בדומה לענן שניתן לאפיינו רק באופן סטטיסטי.

מצבו של האלקטרון כגל מכונה "סופרפוזיציה" (או "סופר-מיקום").

לאחר המדידה, כאשר האלקטרון מופיע כחלקיק בעל מיקום וזמן מוגדרים, מצבו מכונה "מיקום" (position).

ה"מיקום" הוא הדפוס וההגדרה הספציפיים שקיבל האלקטרון כתוצאה מהמדידה שלנו.

כיום, ישנם מדענים הטוענים כי ניתן לראות ולהוכיח בניסויי מעבדה שחלקיקים זעירים אלה מגיבים לתודעה שלנו; התנהגות החלקיק בניסוי משתנה בהתאם לצופה.

להלן הסבר מאת פיזיקאי המתמחה במכניקת הקוונטים:

"כל מה שאנו מכנים 'מציאות' עשוי מדברים שאיננו יכולים לומר עליהם שהם אמיתיים." – נילס בוהר

קשה לנו לעכל משפט זה משום שהוא אינו מתיישב עם ההיגיון, אך ייתכן שהדרך להבינו היא לקבל את העובדה שקיימת במציאות שלנו שכבה שאינה "אמיתית" במובן המקובל, ושאינה מותאמת לתפיסת המציאות הרגילה שלנו.

השערתי היא שהמציאות הקוונטית מהווה, למעשה, הצצה למימד אחר. ייתכן שיכולתו של עולם המדע המודרני להוכיח את קיומו של אותו עולם קוונטי אינה אלא חשיפת קצה הקרחון של המרחב העצום הקיים באותו מימד.

התגליות החדשות, המראות כי חלקיקים אלה מגיבים לתודעת הצופה, רומזות על קיומו של קשר בין התודעה שלנו לבין אותו מימד של חלקיקים תת-אטומיים. מכאן, שבמובן מסוים, מדובר באותו המימד עצמו.

ניתן להבחין בקשר שבין שני המצבים השונים של חלקיקים אלה – גל או חלקיק – לבין חוויית התודעה שלנו בשני מצביה הבסיסיים: המצב הרגיל, ומצב התודעה השונה המאפיין מוות קליני. כאשר התודעה אינה מוגבלת לגוף ולחושיו, היא חווה רובד זהה (ממד אחר) שאינו נתפס כממשי במונחי התודעה היומיומית שלנו.

במהלך חוויית המוות הקליני, ומעבר למנהרה, חוויית הזמן והמרחב בתודעתנו משתנה; היא הופכת לבלתי-מוגבלת ולחסרת הגדרות – מצב הדומה ל"סופרפוזיציה".

לאחר היקיצה מהחוויה, תפיסת המציאות חוזרת למקומה הרגיל, ואנו נאלצים לתרגם את זיכרון החוויה ולהעניק לו ממשות. פעולה זו מגדירה את החוויה ומגבילה אותה לצורה, לדבר-מה מסוים בזמן ובמקום; תפיסה זו דומה למצב של "מיקום" (position).

בעקבות ה"מדידה" שמבצעת התודעה הרגילה שלנו, החוויה של כלל האפשרויות הקיימות מעבר למנהרה נאלצת לקרוס לכדי אפשרות אחת מוכרת ומוגדרת.

רק אז ניתן להעניק לה שם מוכר.

המופשט, חסר-הצורה והעצום... ...שחווה האדם בצד השני של המנהרה, לאחר ששב להכרה רגילה, דורש כעת הגדרה ברורה של מקור האהבה שחווה שם. מה זה היה? ישו? מלאך? סבי האהוב?

זוהי תוצאה של תפיסת המציאות הטבעית שלנו – צורת תפיסה המקשה עלינו לראות את כל האפשרויות לביטויים שונים במרחב אחד.

נקודת המבט הדואליסטית שלנו משמעה שאנו יכולים לראות רק חלקיק או גל, אך לא את שניהם יחד.

נראה כי עבורנו, עצם ההתבוננות בגל גורמת לקריסת הפונקציה שלו, ואנו רואים אותו אז רק כחלקיק.

אנו מבצעים הפרדה כאשר אנו מבחינים בקיומו של הבדל.

"התורה הקוונטית חושפת אפוא אחדות בסיסית של היקום. היא מראה שאיננו יכולים לפרק את העולם ליחידות קטנות ביותר הקיימות באופן עצמאי. ככל שאנו מעמיקים אל תוך החומר, הטבע אינו מציג בפנינו 'אבני בניין' מבודדות, אלא מתגלה כמארג מורכב של יחסים בין החלקים השונים של השלם. יחסים אלה כוללים תמיד את הצופה באופן מהותי. הצופה האנושי מהווה את החוליה האחרונה בשרשרת תהליכי הצפייה, וניתן להבין את תכונותיו של כל עצם אטומי רק במונחים של האינטראקציה בין העצם לבין הצופה." ----ד"ר פריטיוף קפרה – "הטאו של הפיזיקה"

אור וחומר הם שניהם ישויות יחידות, והדואליות הנראית לעין נובעת ממגבלות השפה שלנו.

"קיימת טעות יסודית בהפרדת החלקים מן השלם – הטעות של פירוק לגורמים (אטומיזציה) של מה שאין לפרקו כך. אחדות ומשלימות הן המרכיבות את המציאות." -- וורנר הייזנברג

כתיבה אוטומטית:

המציאות שלך היא בדיוק המציאות שלנו. קיימת מציאות אחת בלבד.

ההבדל בתפיסת המציאות ובחווייתה בינינו טמון רק בתרגום של אותה מציאות.

המציאות עצמה אינה תלויה בך או בנו; היא כבר קיימת ומהווה נתון קיים.

אותה מציאות, שכבר קיימת ואינה משתמעת כשני פנים או יותר, היא למעשה המציאות היחידה – האלוהי, בשפתך.

אותה מציאות שאינה תלויה בך – המציאות האלוהית – היא מציאות אחת הכוללת בתוכה גם את הפרשנויות שלך לאותה מציאות! האמת האחת עדיין נשגבת מבינתכם. היא אינה מוגדרת בשום אופן; היא מצויה מעבר להפרדה בין טוב לרע על פי אמות המידה הדואליות שלכם – היא מכילה ביטוי של תקשורת וחיבור. בשפתכם, תוכלו לומר – אהבה.

זהו תרשים הממחיש כיצד אני רואה את האחדות שבין הגל לבין החלקיק, כפי שהם מתגלים לנו כנפרדים זה מזה באמצעות הכלים המדעיים שלנו. הים מסמל את המרחב השלם, את השדה המאוחד של שניהם. במעבדה, אנו יכולים למדוד רק את הביטוי הגלי שלהם, או רק את הביטוי שלהם כחלקיק הנמצא בזמן ובמקום נתונים. למעשה, אלו הם ביטויים שונים של אותו הדבר – הגלים וקצותיהם המעוגלים שייכים לאותו ים אחד. הפרדוקס של גל-חלקיק נוצר בתפיסה שלנו; אנו רואים\מודדים את ההבחנות בין הביטויים השונים בתוך ה"אחד" – כנפרדים זה מזה. למעשה הם נבדלים אך לא נפרדים.