top of page

מוות קליני, מפגש עם האורחים והתרגום הפיזי של החוויות הלא-פיזיות שלנו.

(המאמר לקוח מהספר "אחד")

Clinical Death, Meeting the Visitors, and Physical Translating of Our Non-Physical Experiences
מוות קליני, מפגש עם האורחים והתרגום הפיזי של החוויות הלא-פיזיות שלנו.

"התודעה שלנו בערנות, מה שקרוי תודעה שכלתנית, אינה אלא מקרה פרטי של תודעה, בעוד בצדה, מעבר למסכים דקיקים, שוכנים מצבים פוטנציאליים של תודעה שונה לחלוטין. אנו עשויים לעבור את החיים אף מבלי לחשוד בקיומם".

(וויליאם ג'יימס)


Our normal waking consciousness, rational consciousness as we call it, is but one special type of consciousness, whilst all about it, parted from it by the filmiest of screens, there lie potential forms of consciousness entirely different. We may go through life without suspecting their existence”.

(William James)

הפחד הוא משתתף פעיל עבור רבים במפגש עם האורחים. פחד הדומה לפחד מוות. עם חלוף הזמן, רבים מדווחים שהם מבינים כי הפחד היה סובייקטיבי ונבע בעיקר מהמגע עם הלא נודע.

אחד מהשלבים במסע שלי להבנת תגובותיהם של נפגשים אחרים ושלי מול אותו לא נודע - החל לאחר שמצאתי קווים מקבילים בין החוויה של המוות הקליני לזו של המפגש עם האורחים.

הבנת הקשר שבין התופעות עשויה לעזור לנו להבין את סיפוריהם של אלפי האנשים שחוו חטיפות, לרבות ניסויים לא נעימים בגופם, כמו גם את אלה שחוו התעלות נעימה; וכמו כן, במקביל, להבין קצת יותר את חוויית המוות הקליני, ואת המפגש עם הישויות השונות שרבים רואים בזמן הזה.

מידע לגבי האופי המיוחד של חוויית המוות הקליני נמסר לי לראשונה ממשפחתי. התברר לי כי סבתי, אמי ושתי אחיותיי - חוו מוות קליני או יציאה מן הגוף (זה כנראה עניין משפחתי...).

לאחר שהן סיפרו לי על החוויה שלהן, והוספתי וגם קראתי תיאורים רבים של מתנסים אחרים, ראיתי את הקשר הברור שבין שתי התופעות.

מוות קליני הוא מצב זמני שבו הלב מפסיק לפעום ולספק דם וחמצן למוח, ועם זאת, תאי רקמת המוח עדיין חיים, אך לא נרשמת כל פעילות גלי מוח במכשירי המדידה. במקרים מסוימים, שאינם מובנים דיים, אחרי זמן מה האדם המת חוזר לחיים, לבו מתחיל לפעום והוא חוזר לנשום. כך, מצב המוות הקודם מוגדר מחדש בתור "מוות זמני" - קליני.

במקרים רבים, החוזרים לחיים מתארים את הזמן שבו היו מוגדרים כמתים כהמשך של עצמיות מודעת ופעילה מאוד במסע שבין עולם החיים המוכר לעולם אחר.

רופאים רבים טוענים כי חוויה מוזרה זו של החוזרים לחיים אינה אלא תוצאה של פעילות לוואי מוחית כלשהי שהאדם זוכר לאחר שהתעורר. האומנם?

כדי להבין טוב יותר את מה שקורה ברגעים האלה, אני מביא כאן בתור דוגמה את מה שסיפרה לי אמא שלי על המוות הקליני שאמא שלה עברה, כפי שסיפרה לה.

סבתי הייתה אז כבת 45 וחיה באיספהן שבאיראן. היא כנראה סבלה מחולשה בלבה, ובאחד הימים לקתה, כפי הנראה, בהתקף לב חריף. בנה, שהיה בקרבתה באותם רגעים, אץ להזמין רופא. כשאותו רופא בדק ובחן אותה ונוכח במצבה החמור, הוא נתן לה זריקה עם תרופה שחשב שתעזור לה, אבל זמן קצר לאחר שסבתי קיבלה את הזריקה, מצבה החמיר והיא הפסיקה לנשום. לרופא לא נותר אלא לקבוע את מותה.

השמועה על מותה פשטה בשכונת מגוריה, וסביב גופתה וביתה התאספו קרובים ושכנים רבים, שהחלו להתאבל על מותה. הרופא כיסה את גופה בסדין והלך.

עברו כמה שעות, ובנה של סבתי, אשר הזמין את הרופא, חווה כאב עמוק: לכאבו על מות אמו האהובה נוספה גם תחושת האחריות לכך, שכן הוא האשים את עצמו בבחירת הרופא שהביא למותה. במשך זמן רב הוא מיאן להתנחם, ובשלב מסוים הוריד את הסדין מפניה, הניח את ראשה על ברכיו ובכה.

הוא סיפר לאמי שבזמן שבכה לאחר שהוריד את הסדין, הסתכל בפניה של אמו. דמעותיו זלגו אל פניה, ואז ראה את שפתיה מתחילות לזוז. הוא ביקש כוס מים עם סוכר וטפטף ממנה לתוך פיה.

היא התעוררה.

אמי מעידה כי לאחר מספר ימים אמא שלה סיפרה שהיא זוכרת בבירור את הרגע שבו יצאה מהגוף שלה. היא ראתה מלמעלה את החדר עם גופתה שעל המיטה, והמשיכה מעלה מבעד לגג הבית. היא יכלה לראות מסביב את השכונה כולה, ראתה את האנשים שמגיעים לחצר הבית, שמעה את מה שאמרו, והיא אפילו זכרה את המילים שהם אמרו והרגישה את תחושותיהם. היא סיפרה שחשה בטוב והבינה מה קורה, אך גם ראתה והרגישה את בנה הבוכה.

היא המשיכה והגיעה לעולם הבא, ושם שאלו אותה אם היא רוצה לחזור. היה זה הרצון העז לשכך את כאבו של בנה שמשך אותה בחזרה אל החיים, אל הגוף שלה.

כאשר סבתי סיפרה על החוויה הזו, היה ברור לה שאכן יצאה מגופה וחזרה אליו. היא ידעה לספר בפירוט ובמדויק מה התרחש סביב גופה ומחוץ לביתה באותן שעות עד שחזרה אליו.

אין הסבר הגיוני שלפיו סבתי הייתה מסוגלת לראות באמצעות גופה הפיזי, עשרות מטרים מחוץ למיטה שבה שכבה כשסביבה בני משפחתה מתאבלים ובוכים.

אין דרך פיזית, טבעית, לראות ולשמוע כמה מקומות באותו הזמן - את משפחתה שסביב המיטה, ובאותם רגעים גם את האנשים בכפר מבחוץ המגיעים אל הבית.

התשובה אולי קשה לעיכול אך פשוטה: התודעה שלה חוותה את ההתרחשות ללא תיווך הגוף ומגבלותיו.

רוב אלה הזוכרים את אותה החוויה של מוות קליני ויציאה מהגוף, מתארים אותה באופן דומה להפליא: הם מתארים את עצמיותם הממשיכה להיות מודעת לסביבה, הם מתארים שחרור ממגבלות הגוף ומכאוביו, אושר קיומי שאין דומה לו ושאינו מובן לאשורו. חלק גדול מהם אף זוכרים מוזיקה נפלאה.

אנשים אין ספור, מתרבויות ומקומות שונים ומרוחקים בעולם, ובהבדלים של מאות שנים האחד מן השני, מתארים את אותה היציאה מהגוף - כשהם רואים את גופם מוטל ללא רוח חיים, וסביבו נמצאים הרופאים או בני המשפחה.

הם מתארים כיצד הם יכולים לראות, לשמוע, לחשוב, ואפילו להרגיש, את העולם שבזה הרגע נפרדו ממנו! חלקם אף יכולים למסור מידע על אנשים שהיו באותו זמן מחוץ לחדר!

רובם מתארים מנהרה שהם עוברים דרכה מהעולם המוכר של החיים למקום אחר, לקראת עולם אחר שנמצא בקצה השני של המנהרה, כאשר אור נעים ומדהים ביופיו בוקע משם ומוליך אותם אליו...

שם, בצדה השני של המנהרה, לפתחו של "העולם הבא", הם מתקבלים על ידי אלה שכבר נמצאים "בעולם הבא", או במונח התורני - "עולם האמת", והם באים לקבל אותם, לעזור להם במעבר למקומם החדש.


עד שלב המעבר אל העולם שבצדה השני של המנהרה, התיאורים דומים מאוד זה לזה. אך מנקודה זו ואילך, זהותן של הדמויות שבאות לקבל אותם מעברה השני של המנהרה שונה מאחד לאחד. חלק מתארים כי בכניסה לעבר השני של המנהרה, קיבלו את פניהם אנשים שהכירו ושנפטרו לפניהם, אנשים שהם העריכו ואהבו באופן מיוחד בחייהם, כמו סבא, סבתא, קרוב משפחה, בן זוג אהוב, חבר... ואחרים מספרים על דמויות רוחניות שבאו לקבל אותם.

חלקם (ובהם גם אמי, שחוותה בעצמה מוות קליני) התקבלו על ידי אברהם, יצחק ויעקב, ואחרים - על ידי אליהו הנביא. יש כאלה שנפגשו עם ישו או עם מלאכים, ואילו אחרים ראו את בודהה.

הדמויות שם מקבלות אותם באהבה, והן לעתים קרובות שואלות את האדם אם ברצונו להיפטר באופן סופי מגופו ולהמשיך הלאה - או לחזור לגוף.

מתברר כי הרוב זוכרים שראו דמויות הבאות לקבל אותם. המשותף לכל הדמויות הללו זו האהבה שחשו מהן, בין אם היו אלה אנשים קרובים ואהובים בחייהם שנפטרו, ובין אם דמויות רוחניות שהאמינו באהבתן ללא סייג.

מסתבר שברוב המקרים הדמויות גם התאימו לתפיסותיו הקודמות בחייו של אותו האדם לגבי מקור האהבה ולאמונותיו הרוחניות או הדתיות. היהודי המאמין התקבל על ידי דמויות הקרובות יותר לאמונותיו, והנוצרי - בהתאם לאמונותיו, וכך הלאה. לכן ישנם הטוענים כי אם כל אחד רואה את מי שהוא מאמין בו באופן אישי, הרי זו ההוכחה לכך שמדובר בתוצרי דמיונו ואמונותיו הסובייקטיביות, ושזו אולי גם ההוכחה לכך שכל החוויה של המוות הקליני אינה אלא המצאה פרטית של המוח ההוזה.

האם טענה זו הגיונית?

האם זה מקרי שכל כך הרבה בני אדם מתרבויות ומזמנים שונים יחוו את אותה "הזיה" של יציאה מהגוף והתבוננות מבחוץ על מה שקורה? אותה המנהרה, אותו האור, ודמויות המקבלות אותם? אולי בשלב מסוים מתרחש שם משהו אחר שאנו לא מבינים מספיק?

להבנתי, אותן ישויות רוחניות שפוגשים בהן במנהרה, כמו כל דבר אחר הקשור למציאות הרוחנית, מופשטות מהגדרה, ולכן רחוקות משפת העולם המוכר לנו: אין להן צורה או מראה פיזי בזמן ובמקום מוגדרים. אך רק כאן, בעולמנו, ההגדרות הן צורת הביטוי היחידה שמובנת לנו. זוהי שפתו הדואלית של העולם הפיזי.

אני מבין זאת כך: חוויית המגע עם ישויות בעולם הרוחני נותרת כזיכרון לאחר החזרה אל הגוף ואל המוח המתפקד, אלא שעתה - זיכרון החוויה "חייב" או נאלץ לתרגם את עצמו למשהו מובן ומוכר בעולם הפיזי. אנו עושים זאת באופן לא מודע על ידי מציאת הגדרה מסוימת לזיכרון המופשט מאותם רגעים, באמצעות דמויות מסוימות, מוכרות. אך דמויות אלה הן רק תרגום פיזי מוכר לאותה חוויה אבסטרקטית.

מוחנו רואה ולומד את עולמו על פי לימוד אסוציאטיבי ממרחב המציאות המוכרת שנחווה במשך החיים, לימוד שמצטבר מרגע הלידה.

לגבי השלב המוקדם של המוות הקליני - השלב הראשוני של היציאה מן הגוף - הזיכרון שנותר ממנו לאחר שמתעוררים עדיין קשור אל המציאות הפיזית: עדיין רואים את הגוף על המיטה ואת המציאות הפיזית המוכרת, וחלק מהאנשים זוכרים את מראה הגוף מבחוץ ואת האנשים שסביבו. אבל בשלב השני, לאחר הכניסה אל המנהרה ואז היציאה מצדה השני, מתרחשת ההתרחקות מהגוף וגם מהגדרות העולם הפיזי הקשור אליו. בצדה השני של המנהרה, בעולם האמת, חוקי המציאות שונים, ואיתם גם תפיסת הזמן והמקום הרגילים, המוגדרים והמוכרים לנו - נעלמת. זו תפיסה או הכרה חדשה שמשוחררת מגבולות המקום והזמן, שתמיד נותנים לכל דבר שאנו חווים גם מראה וצורה כאשר אנו בתוך הגוף. בממד מופשט זה שבצד השני אנו פוגשים באותן ישויות אוהבות הקיימות בו.

אחרי החזרה המלאה של ההכרה אל הגוף, המוח ומערכת החושים הרגילה, קשה לנו להבין ולזכור את זהותן של אותן ישויות אוהבות, מאחר שהן ללא צורה או דמיון למשהו שכבר מוכר מן החיים שלנו. אין לנו הגדרות רציונליות כלשהן שניתן לשייך למהות חסרת הגדרה ברורה.

בשל כך, כאשר האדם מתעורר, אופן ההגדרה של אותן ישויות שזכורות לו מן החוויה המופשטת הוא סובייקטיבי עכשיו - ולכן משתנה מאדם לאדם, בהתאם לו. לאחד, אותה תחושת אהבה וביטחון שהוא חווה מחוץ לגוף מאותה ישות מתורגמת ומוגדרת עכשיו דרך הגוף כדמות מוכרת, ברורה ומסוימת עבורו, אולי כקרוב משפחה אוהב שהכיר בחייו, ואילו עבור אדם אחר - זו דמות רוחנית אוהבת שהאמין בה כל חייו.

קשה לנו לקבל באופן ישיר, הגיוני ורציונלי ממד מציאות שונה כל כך, ולאחוז במציאות שבה ההגדרות והגבולות המוכרים אינם נראים. עם זאת, העובדה שחלק מאיתנו זוכרים את החוויה בצדה השני של המנהרה - כשלעצמה מעידה על כך שאכן קיימת בנו היכולת לחוות את אותו הממד. דבר נוסף, העובדה שכל אחד מאיתנו מתרגם ישות בלתי מוגדרת באופן מסוים ושונה האחד מהשני, אינה שוללת את ממשותה של אותה ישות כמו שראו ותרגמו אותה. במרחב אשר מעבר לצדה השני של המנהרה, האפשרויות השונות קיימות כאחת, ללא הפרדה. במפגש עם האורחים מתרחשת אותה תופעה. גם כאן זיכרון המראה שלהם, לאחר חוויית המפגש, מתורגם על ידי תודעתו ונפשו של הנפגש איתם, ובכך למעשה כפוף עכשיו לאופן תרגומו האישי.

במפגש שלי עם האורחים, הם נראו לי פיזית כפי שציירתי בכריכת הספר, אבל הם עזרו לי להבין שהמראה הפיזי שקלטתי קשור גם אליי, לאופן התפיסה שלי.

בפרק הבא נראה שגם המדע המודרני מגלה היום את אותה הדילמה בפירוש המציאות. התנהגות החלקיקים התת-אטומיים מגלה לנו מציאות נבדלת, אשר בה חוקי הטבע שונים לחלוטין. אני מאמין שמדובר באותו תהליך של התערבות התודעה בתרגום המציאות.


הציטוט הבא עוסק בטבעם של החלקיקים הקוונטיים שהם הבסיס הבלתי נראה של החומר על עולמנו:

שני הפרצופים תמיד מסתתרים במרקם הקוונטים, אבל האופן שבו הצופה פוגש את המרקם קובע אילו פנים יופיעו ואילו יישארו מוסתרים.