יום הגילוי – והספר "אחד"
- יוסי רונן
- Jul 2
- 11 min read
Disclosure Day - מנקודת מבט של מתנסה
אזהרת ספוילרים: המאמר מתייחס למספר סצנות ולרעיונות המרכזיים מתוך הסרט Disclosure Day. הוא אינו ביקורת קולנוע, אך הוא כולל ספוילרים. אם עדיין לא צפיתם בסרט, מומלץ לעשות זאת לפני קריאת המאמר.
הקדמה:
בימים שלאחר יציאתו של Disclosure Day שמתי לב שהתייחסות הצופים לסרט הייתה מקוטבת במיוחד. היו שראו בו סרט מעולה ויוצא דופן, והיו אחרים שהתאכזבו ממנו וציפו למשהו אחר.
נראה שבעקבות הפרסומים שקידמו את הסרט כמו הטריילרים, מרבית האנשים וגם אני בינם חשבנו שאנחנו הולכים לראות סרט שיהווה חשיפה סנסציונית של מידע חסוי שהוסתר מהציבור למעלה מ 70 שנה. מידע הקשור רובו ככולו באותם עצמים בלתי מזוהים...
ההפתעה שמקבלים כשרואים את הסרט היא שעניין ההסתרה של אותם עצמים הינו רק המעטפת החיצונית של החשיפה עצמה. למעשה החשיפה בסרט הזה, עמוקה הרבה יותר- זו חשיפת האורחים עצמם.
כמתנסה באופן אישי לפני יותר מ 40 שנה במפגש מטלטל פנים אל פנים עם מספר אורחים הדומים מאד לחייזר כפי שהוא נראה בסרט, זה היה מצמרר בלשון המעטה.
לאחר שראיתי את הסרט הלכה והתחזקה בי התחושה שהתכלית העמוקה שלו, זו ההכנה של הציבור למה שהוא יצטרך להתמודד מולו בקרוב, ברובד הנפשי פסיכולוגי, אמוני, אינטלקטואלי תרבותי, הפחדים שיעמוד מולם, וגם ההתמודדות הפיזית אם אכן נמצא את עצמינו במפגש פיזי פנים אל פנים עם האורחים. ובסופו של דבר: מה משמעותו של המפגש איתם עבורנו.
כתבתי את המאמר הזה מתוך נקודת המבט האישית שלי כמתנסה לאחר יותר מ 40 שנה של מחקר התמודדות עם הבנה רציונלית המפגש. בהתחלה, מייד לאחר המפגש, ההתמודדות עם אותו שוק אונטולוגי שגם בסרט מדברים עליו בעיקר מהצד שמנסה לעכב את החשיפה, ומצד שני ההתמודדות החיובית טרנספורמטיבית, הדומה לזו שהרחיבה ושינתה את תפיסת המציאות שלי מקצה לקצה.
במאמר הזה שמחולק לכמה נושאים אנסה להראות לפחות חלק מהרבדים המקבילים שבין החוויה שלי כפי שכתבתי אותה במשך השנים מאז המפגש, ואספתי לספר "אחד" שיצא לפני כ 5 שנים, מול מה שמקביל אליו בסרט.
פרק ראשון
טלפתיה – האם באמת מדובר רק בהעברת מחשבות?
מבין כל נקודות ההשקה שמצאתי בין Disclosure Day לבין אחד, זו הייתה אולי הראשונה שהפתיעה אותי.
במשך שנים התרגלנו לחשוב על טלפתיה כהעברת מחשבות. כאילו במקום לדבר בקול, אדם אחד "משדר" מידע, ואדם אחר "קולט" אותו.
גם אני חשבתי כך, עד למפגש שעברתי בשנת 1981.
זו אינה הדרך שבה אני חוויתי את התקשורת עם הישויות שפגשתי.
גם שנים אחר כך, כאשר ניסיתי לכתוב את הספר, הבנתי עד כמה קשה לי לתאר במילים את מה שהתרחש.
באופן טבעי ניסיתי לשחזר את הדיאלוג הטלפתי בינינו.
כתבתי:
"שאלתי..."
"הם ענו..."
אבל שוב ושוב מחקתי את מה שכתבתי. משהו בתיאור הזה פשוט לא היה נכון.
לא הצלחתי להפריד בין השאלה לבין התשובה.
בתקשורת איתם ברגע שעלתה בי השאלה, התשובה כבר הייתה שם.
לא משום שהיא נאמרה במהירות, אלא משום שלא היה שם רצף רגיל של שאלה, המתנה ותשובה. זו הייתה הבנה אחת, שלמה ומיידית.
ואז נתקלתי בקושי נוסף.
כשניסיתי לתרגם את אותה הבנה למילים מוגדרות, גיליתי שחלק גדול ממנה כלל אינו נכנס אל תוך השפה. היו בה רבדים של משמעות שלא הצלחתי להפוך למשפטים.
התקשורת שחוויתי לא הייתה העברת מידע. היא הייתה חיבור. חיבור בין שתי הכרות.
נראה שהתודעה של האורחים הייתה פתוחה בפניי, ואפשרה לי להבין מתוך נקודת המבט שלהם את מה שביקשתי לדעת. לא קיבלתי מילים. לא שמעתי משפטים.
קיבלתי הבנה. ורק אחר כך התודעה שלי תרגמה אותה למילים שאני מכיר.
בדיעבד אני חושב שזו הייתה אולי המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מן המפגש. האורחים אפשרו לי לחוות, ולו לרגע קצר, מצב שבו שתי תודעות שונות יכולות להיות מחוברות מבלי שאף אחת מהן תאבד את זהותה.
זו הייתה אולי הפעם הראשונה שבה הבנתי את משמעותו של "האחד". לא כאובדן של העצמי, אלא כחיבור בין עצמיים.
וזה עיקרון "האחד" שיופיע באופנים שונים לכל אורך הספר, ומה שבסופו של דבר בחרתי שיהיה גם שם הספר.
כאשר צפיתי ב־Disclosure Day, הופתעתי לגלות שלפחות כפי שאני הבנתי את הסרט, גם שם הטלפתיה אינה מוצגת כהעברת מידע פשוטה.
באחת הסצנות, המסר שמגיע מן האורח אינו נשמע כמשפט המתורגם משפה זרה. נדמה שהוא כבר מופיע בתודעת האדם בשפה שהוא מכיר.
כאשר צפיתי בסצנה הזאת, חשבתי על הקושי שהיה לי שנים קודם לכן, כשניסיתי לכתוב את הספר. בסופו של דבר הבנתי שהבנת המשמעות קודמת לחשיבה המילולית לשפה.
ואולי השפה אינה מעבירה את ההבנה, אלא רק מתרגמת אותה.
בספר אחד כתבתי כך:
פרק אחד: "יציאה מהגוף, חזרה והמפגש פנים אל פנים"
"...ובאותו הרגע ממש התחלתי לחוות אותם בתודעה שלי. בבת אחת זרמה אליי במלואה תודעת היצור שמולי, ודרכו, באמצעותו – גם של כל השאר בחדר. מראה הפנים שלהם לא השתנה, אך כל מה שחשבו או הרגישו עבר גם אליי והיה עכשיו גם בי, וכמו הרחיב את התודעה שלי. מחשבותיהם לא היו מורכבות ממילים מוגדרות. הן היו מרחב רחב, רב־גוני ושוטף של תודעה שחווה הוויה עצומה בממדיה..."
רק שנים לאחר שכתבתי את הדברים האלה ניסיתי להבין כיצד ניתן להסביר אותם. הניסיון הזה הוביל אותי לכתוב פרק נוסף בספר, שבו ניסיתי לתאר את אופן התקשורת כפי שאני מבין אותו כיום.
מתוך הספר אחד – פרק 9: "שפת התקשורת של האורחים והתרגום שלנו"
"...מאחר שמושגי התקשורת שלכם מבוססים רק על שידור וקליטה, אתם נוטים לחשוב גם על החוויה הטלפתית ביניכם או איתנו כתוצאה של שידור וקליטת מחשבות האחד מן השני. אך למעשה בטלפתיה אין שידור או קליטה. הטלפתיה פועלת מתוך חיבור מלא, והיא אחד הביטויים של המודעות אל החיבור הקיים דרך רובד האחד... רבים שחוו תקשורת איתנו מספרים שהם קיבלו מאיתנו מחשבות או מילים שחדרו למוחם, ובשפה שהם דוברים."
למעשה בסרט שפילברג לקח את ההבנה הזו צעד אחד הלאה, הוא הראה איך אחת הדמויות משתמשת ביכולת הזו למזג את התודעה שלו- עם אדם אחר. פה החלק המסוים בטריילר.
אינני יודע אם זו הייתה גם כוונתם של יוצרי Disclosure Day.
אני רק יודע שכך אני חוויתי את הסרט.
ואולי זו גם הסיבה שהסצנה הזאת נשארה איתי זמן רב לאחר שהאורות באולם נדלקו.
אם הטלפתיה איננה רק העברת מידע אלא חיבור בין הכרות, הרי שעולה מיד שאלה נוספת:
מה מאפשר את החיבור הזה?
זו השאלה שהובילה אותי אל נקודת ההשקה הבאה בין הסרט לבין הספר.
אם הטלפתיה איננה רק העברת מידע אלא חיבור בין הכרות, הרי שהשאלה המתבקשת היא מה מאפשר את החיבור הזה. מבחינתי, מדובר במילה אחת: אמפתיה.
אמפתיה – היתרון האבולוציוני החשוב ביותר
מבין כל הדיאלוגים ב־Disclosure Day, היה אחד שעצר אותי יותר מכל.לא הייתה בו חללית. לא התרחש בו אירוע דרמטי. הוא היה פשוט שיחה בין שני אנשים.הוגו, ממנהיגי הקבוצה המבקשת לחשוף את קיומם של האורחים לציבור, משוחח עם נוח, הסבור שהאנושות עדיין אינה מוכנה לכך.במהלך השיחה אומר הוגו:
"...הם רואים באמפתיה יתרון אבולוציוני. למעשה, היתרון האבולוציוני החשוב ביותר. הוא נמצא בליבת הקיום שלנו, והדחייה או ההתעלמות ממנו מובילות אותנו להכחדתנו."
כאשר שמעתי את המשפט הזה, הוא החזיר אותי בבת אחת אל אחד הזיכרונות העמוקים ביותר שנותרו בי מן המפגש שעברתי בשנת 1981.במשך השנים, כששאלו אותי מה היה הדבר המרשים ביותר במפגש עם האורחים, אנשים ציפו שאספר על הטלפתיה. או על הטכנולוגיה. או על הידע שלהם.
אבל אם אני מנסה להיות נאמן לחוויה כפי שאני זוכר אותה, התשובה שלי שונה.הדבר העמוק ביותר שפגשתי לא היה הידע שלהם. אלא ההוויה שלהם. אני זוכר תחושה שקשה לתאר במילים. לא הייתה ביניהם תחושת תחרות. לא הסתרה. לא מאבק. הייתה ביניהם פתיחות מלאה. קבלה. ושלווה.
באותו רגע לא חשבתי על המילה "אמפתיה". אילו הייתי צריך לתאר את החוויה אז, הייתי משתמש במילה "אהבה". רק שנים לאחר מכן, כאשר ניסיתי להבין מה בעצם חוויתי, התחלתי לשאול את עצמי האם ייתכן שמדובר בשני ביטויים של אותו עיקרון. האם ייתכן שאמפתיה אינה רק תכונה מוסרית, אלא דרך שבה ההכרה עצמה יכולה להתקיים.
כאשר חזרתי שוב אל הספר אחד, מצאתי שם את הדברים שכתבתי בעקבות אותה חוויה.
מתוך הספר אחד – פרק ראשון:
"עכשיו תודעת האורחים הייתה בי במלואה כספר פתוח. הרגשתי אותם נעימים, שקטים, צלולים וברורים. שמתי לב שהרגשות והמחשבות אצלם הרמוניים, ללא הפרדה. חוויתי קבלה ואהבה מהם גם אליי, ולא בזכות דבר מה בי. הם קיבלו כך גם את עצמם בפשטות, ללא תנאי, ללא גבול. הם שקופים, גלויים ומודעים לעצמם וזה עם זה, ללא כל צורך להסתיר, להציג, להדחיק, או להיות משהו אחר ממה שהם בדיוק באותו הרגע.
הרגשתי שהם אוהבים ומקבלים את עצמם ללא ספק או שיפוט לטוב או לרע, וכך הם גם התייחסו לכל מה שסביבם – לבני מינם, לבני האדם, או לכל דבר אחר..."
כאשר קראתי שוב את הקטע הזה לאחר הצפייה ב־Disclosure Day, הבנתי שלא מה שהדהד בי היה עצם הרעיון של אמפתיה. אלא המקום המרכזי שהוא מקבל.
בסרט, האמפתיה מוצגת במפורש כיתרון אבולוציוני. בחוויה שלי, היא לא נתפסה כרעיון פילוסופי אלא כדרך חיים הנובעת מתפיסת המציאות עצמה. היא הייתה נוכחת באופן שבו האורחים התייחסו זה לזה, אליי, ואפילו אל עצמם.אולי זו גם הסיבה שבמהלך השנים התחלתי לראות במושג האהבה הרבה יותר מאשר רגש. ייתכן שהיא אחד הביטויים העמוקים ביותר של תודעה מפותחת.שוב, אינני יודע אם זו הייתה כוונתם של יוצרי Disclosure Day..
אך היה ברור לי שכאשר שמעתי את דבריו של הוגו, הרגשתי שאני פוגש שוב באותה הבנה חוויה שנגעה בי כבר לפני יותר מארבעים שנה.
האם מטרת המפגש היא לחשוף את האורחים – או לחשוף אותנו לעצמנו?
אחת השאלות המרכזיות שעולות ב־Disclosure Day היא האם האנושות מוכנה לחשיפה.
לאורך הסרט חוזרת שוב ושוב המחלוקת בין אלה הסבורים שהגיע הזמן לחשוף את האמת, לבין אלה החוששים שהאנושות עדיין אינה בשלה להתמודד עם המשמעות של גילוי כזה.
אבל כאשר צפיתי בסרט, מצאתי את עצמי חושב על שאלה אחרת. נניח לרגע שהאנושות תגלה באופן חד־משמעי שאיננו לבד ביקום. מה באמת ישתנה בנו?האם עצם הידיעה הזו תשנה אותנו?
או שהשינוי האמיתי תלוי במשהו אחר, עמוק הרבה יותר?
זו הייתה גם אחת השאלות שליוו אותי במשך השנים שלאחר המפגש האישי שלי.
ככל שחלף הזמן, הבנתי שהמפגש עצמו לא היה הדבר החשוב ביותר.
השאלה החשובה הייתה מה הוא עורר בי.
האם הוא שינה את הדרך שבה אני מבין את עצמי. את בני האדם. את היחסים בינינו.
את משמעותה של האמפתיה. ואת מקומו של האדם בתוך מציאות רחבה יותר.
לכן, כאשר אני שומע בסרט את הוויכוח על שאלת החשיפה, אני מתקשה לראות בו רק ויכוח על קיומם של האורחים. אני שומע בו גם שאלה אחרת:
האם אנחנו באמת מוכנים להסתכל על עצמנו?
במשך השנים נשאלתי פעמים רבות: תגיד, מה הם רוצים מאיתנו?
זו שאלה טבעית.
אבל ככל שניסיתי לענות עליה, הרגשתי שהשאלה מפספסת משהו עמוק יותר.
אולי השאלה החשובה אינה מה הם רצו- אלא מה אנחנו אמורים ללמוד מן המפגש.
אם יש למפגש כזה משמעות, ייתכן שהיא אינה מתחילה בגילוי של תרבות אחרת.
ייתכן שהיא מתחילה בגילוי של אפשרות רחבה יותר להיות אדם.
כאשר קראתי שוב את הספר אחד תוך כדי כתיבת המאמר הזה, שמתי לב שרבים מן הרעיונות שבו כלל אינם עוסקים באורחים.
הם עוסקים בהכרה. באמפתיה. באהבה. ובשאלת אלוהים.
הם עוסקים באפשרות שהאדם יכול להתפתח מעבר לאופן שבו הוא תופס כיום את עצמו. במובן הזה, האורחים אינם מרכז הסיפור.
הם הזרז.
הם אלה שמעוררים את השאלות.
אבל התשובות, אם ישנן, נמצאות אצלנו.
כאשר הסתיימה ההקרנה של Disclosure Day, לא יצאתי מן האולם בעיקר עם מחשבות על האורחים.
יצאתי עם מחשבות על האדם.
אולי זו גם אחת הסיבות שהרגשתי קרבה כל כך גדולה בין הסרט לבין הספר שלי.
בשניהם, לפחות כפי שאני חווה אותם, המפגש עם ה"אחר" אינו סוף הסיפור.
הוא תחילתו.
רק בזמן שעבדתי על המאמר הזה הבנתי מחדש מדוע בחרתי לפני שנים את כותרת המשנה של הספר:
"אחד – מפגש פנים אל פנים, חוויית ההכרה של האורחים והאבולוציה של התודעה האנושית."
באותם ימים זו הייתה בעיקר תחושה.
היום אני מבין טוב יותר למה בחרתי דווקא במילים האלה.
המפגש היה אמנם יוצא דופן, אבל מבחינתי הוא מעולם לא היה הסיפור כולו.
הוא היה נקודת הפתיחה למסע של ניסיון להבין מה עשוי להשתנות באדם בעקבותיו.
בפרק 11 של הספר ניסיתי לנסח את ההבנה הזאת לתרגם אותה כמו היו מילים שלהם. כך כתבתי:
"...כרגע אתם מודעים לכך שהתקשורת שלכם אחד עם השני פועלת רק דרך הגוף, דרך הגבולות החיצוניים, הפיזיים, שלכם האחד עם השני, אך ישנו מקום בגוף הפיזי שלך שמתפקד כמתווך בין הממד הפיזי לממדים אחרים. זהו מקום המיוחד לכם בני האדם, והוא פיזי ואינו־פיזי כאחד. ההכרה הגופנית שלכם בדרך כלל אינה מודעת לכך עדיין, והאבולוציה של ההכרה שלכם היא התעוררות המודעות הפיזית לזה. אנו מתוודעים אליך דרך המגע שבין הכרתך המודעת לבין המרחבים הלא מוגדרים של תודעתך. אתה יכול לכנות זאת – מגע עם נשמתך. התקשורת בינינו עתה היא גם ניצוצות ההתוודעות שלך אל עצמך."
כאשר קראתי שוב את המשפט האחרון לאחר הצפייה ב־Disclosure Day, הרגשתי שהוא מתאר בדיוק את השאלה שנשארה איתי גם לאחר שהסרט הסתיים.
האם ייתכן שהמפגש עם האורחים או "האחרים" אינו רק היכרות אתם, אלא גם דרך חדשה להכיר את עצמנו?
אם כך, אולי השאלה הגדולה ביותר אינה האם אנחנו לבד ביקום.
אולי השאלה הגדולה באמת היא האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו. את המציאות עצמה.
האם מפגש עם אינטליגנציה אחרת מרחיק אותנו מאלוהים – או דווקא מקרב אותנו אליו? אחת השאלות המרכזיות שעולות ב־Disclosure Day היא - כיצד ישפיע גילוי קיומה של אינטליגנציה אחרת על אמונתו של האדם.
במהלך הסרט נשמעת, מפי חלק מן הדמויות, הטענה שהאנושות עדיין אינה מוכנה לחשיפה. אחד הנימוקים לכך הוא החשש שגילוי כזה עלול לערער אמונות דתיות ולהוביל למשבר עמוק. וזו אינה רק שאלה קולנועית. זו שאלה שרבים שואלים גם מחוץ לאולם הקולנוע.
אם קיימת אינטליגנציה מתקדמת מאיתנו, האם עדיין יש מקום לאמונה באלוהים?
החוויה האישית שלי הובילה אותי למקום כמעט הפוך.
לפני המפגש לא עסקתי במיוחד בשאלות של אמונה. אבל במהלך המפגש עצמו התרחש דבר שלא ציפיתי לו. לא קיבלתי הסבר תיאולוגי. לא נאמרו לי אמירות דתיות.
האורחים לא ניסו לשכנע אותי להאמין, ולא הציגו בפניי תפיסת עולם דתית כלשהי.
דרך החיבור עם תודעתם הרגשתי, ולו לרגעים, שהם חיים מתוך מודעות עמוקה למקור אחד של המציאות. מקור שאינו שייך לדת מסוימת. גם לא לעם מסוים.
אלא לעצם הקיום.
באותם רגעים לא הייתה לי דרך להגדיר את מה שחוויתי. רק שנים לאחר מכן ניסיתי לתאר זאת במילים בספר.
בפרק הראשון בו אני מתעד את חווית המפגש, כך כתבתי:
"...ביחד איתם אני חווה עכשיו גם נוכחות נוספת, נוכחות של אהבה עצומה שמגיעה הרבה מעבר לאורחים עצמם, ממקור אחר ולא מובן לי, אהבה שמאירה משהו בתוכי, מעירה בי משהו ששכחתי. עם המודעות אל האור הזה, הרגשתי זרם של אושר מפעפע וזורם בי כמו מים שוטפים. נעשיתי מודע עכשיו למקום בגופי האנושי שמאז ומתמיד הכיל את אותו אור אינסופי, סוג של כוח ואהבה עצומה שהיא מעבר ליכולתי להגדיר או להבין אותה, אהבה שמקורה מעבר לי וגם מעבר לאורחים עצמם. ניסיתי לזהות מהיכן מגיע אליי האור הזה. חוויתי אותו בכל תא בגוף שלי ובכל חלקיק ממנו. ידעתי שהוא בסיס הקיום להוויה ולתודעה שלי – גם לכל מה שאני מודע – והוא מחזיק, מקיים ומממש אותו.היה לי ברור שזה גם מקור החיים עצמם, מה שלמעשה מכיל בתוכו את הקיום והמציאות כולה, אותו "אור" אחד שנמצא בכל. ידעתי שמבחינת האורחים, המודעות התמידית שלהם אליו היא המקור לביטחון, לשלווה ולאושר שלהם – ועכשיו, גם שלי, באותם רגעים."
בכל פעם שאני חוזר וקורא את הקטע הזה, אני נזכר שלא האורחים עצמם היו מרכז החוויה. הם היו אלה שאפשרו לי, לרגע קצר, להביט דרך נקודת המבט שלהם.
ומה שראיתי משם לא היה אותם. אלא את מה שהם היו מודעים אליו.
זו אולי הסיבה שהמפגש לא הרחיק אותי מן האמונה. הוא אפשר לי להבין את משמעותה.
מאז, כאשר אני משתמש במילה "אלוהים", אינני חושב דווקא על מושג דתי מסוים.
אני חושב על אותו מקור של המציאות, של ההכרה ושל החיים, של ההוויה עצמה, שנדמה היה לי שהאורחים מודעים אליו באופן טבעי ומתמיד.
בסרט חלק מן הדמויות חוששות שהמפגש עם האורחים יערער את אמונתו של האדם.
אני יצאתי מן המפגש שלי עם תחושה הפוכה.
לא הרגשתי שהאמונה שלי נחלשה. להפך. היא התרחבה, והפכה עבורי מרעיון שמאמינים בו – לחוויה שממנה אני ממשיך לחיות גם היום.
הגילוי הגדול באמת
הספר והסרט, גם אם מדברות אל אותו הרגע של המפגש - הם שתי יצירות שונות מאוד, שנולדו בזמנים שונים ומתוך נקודות מוצא שונות, אך מובילות שוב אל אותן שאלות.
מהי הכרה? כיצד נוצרת הבנה? מהו תפקידה של האמפתיה? מהו מקור המציאות?
ומה משתנה באדם כאשר הוא פוגש משהו ששובר את הדרך הרגילה שבה הוא תופס את העולם?
ואלה גם השאלות שליוו אותי מאז המפגש שעברתי בשנת 1981. ואלה השאלות שנשארו איתי לאחר הצפייה בסרט.
במהלך השנים נשאלתי אינספור פעמים שאלות על האורחים.
איך הם נראו? איך הם תקשרו? מאין הגיעו? כיצד פעלה הטכנולוגיה שלהם?
אני מבין את הסקרנות הזאת. גם אני הייתי שואל אותן.
אבל ככל שהזמן חלף, הרגשתי שאני עסוק פחות ופחות בשאלות האלה.
כי הייתה לי שאלה אחת שמעניינת אותי יותר.
מה קרה לי לאחר המפגש? מה השתנה בי ובתפיסת המציאות שלי? מה יקרה לנו? איזו תפיסת מציאות חדשה תתגלה לנו?
ייתכן שזו גם הסיבה שבחרתי לקרוא לספר אחד.
בעומק המילה הזו עומדת האפשרות שהמציאות עמוקה ומחוברת יותר מכפי שאנו רגילים לחשוב.
ושהמפגש עם האורחים עשוי, אולי, להזכיר לנו את החיבור הזה.
אינני יודע אם האנושות אכן עומדת בפני חשיפה מלאה. אינני יודע כיצד ייראו השנים הקרובות. אבל אם יש משמעות עמוקה למפגש כזה, היא אינה מסתיימת בגילוי של תרבות אחרת. היא מתחילה בשאלה מה אנחנו עושים עם הגילוי הזה. האם הוא רק יספק את הסקרנות שלנו. או שהוא מזמין אותנו להשתנות.
בסופו של דבר, ייתכן שהגילוי הגדול ביותר אינו רק שקיימת אינטליגנציה אחרת ביקום.
ייתכן שהגילוי הגדול באמת הוא, שהמפגש עמה יאלץ אותנו לגלות מחדש את עצמנו.
Comments